רפואה ותרבות 09.09.2015

מה אפשר ללמוד מ"רופא כפרי" של קפקא על הרופא של ימינו

מאמרה של ד"ר לימור שריר, עורכת המדור תרבות ורפואה, על הקושי של הרופא במימוש ייעודו

מקצוע הרפואה מציב בפני הרופא אתגרים קשים ולא תמיד הוא מודע לכך שעליו לשמור על בריאותו כדי שיוכל לממש היטב את ייעודו. הסברה שכדי לטפל בחולה היטב על הרופא להיות בריא בעצמו התקיימה עוד בעת העתיקה, בתקופתו של קלאודיוס גלנוס, הרופא היווני שהביא לשיאה את תורתו של היפוקרטס, אבי הרפואה המערבית. הוא סבר שראשית על הרופא לדאוג לבריאותו כדי לעורר אמון אצל חוליו ביכולת הריפוי שלו. ובמאה ה-16 הדגיש גם הסופר-רופא הצרפתי הנודע פרנסואה רבלה את חשיבותה של בריאותו הטובה של הרופא. באחד מכרכי הרומן שכתב ציטט מהאוונגליון לוקס פרק ד': "רופא, רפא עצמך תחילה".

עם זאת, הרופא הצטייר גם כמי שאינו צריך לדאוג לבריאותו בשל היותו שליח האל. בתנ"ך מתואר חזקיהו המלך בשעת מחלתו: "גם בחוליו לא דרש את ה' כי ברופאים". הרופא נחשב אז לשליחו של אלוהים כפי שהיו הכוהנים, הנביאים ואנשי דת קדושים. ובמיתולוגיה היוונית מופיע החשש מכוחו המוגזם הזה של הרופא: בכיר אלי האולימפוס זאוס מתרגז על יכולתו של הרופא אסקלפיוס להחיות מתים ומשום כך הורג אותו. אך בסוף הוא חוזר בו והופך אותו לאל הרפואה (סמלו, מטה אסקלפיוס, הנחש הכרוך סביב מוט, הוא סמל הרפואה בימינו).

גם כיום, כשאנו דנים במימוש ייעודו של הרופא, אנו מעלים על נס את יכולותיו, ומאמינים כי הוא מסוגל וצריך להתעלות מעל הקשיים הפיזיים והנפשיים שהוא נדרש להם. לרבים, ואולי אף לרופאים עצמם, נדמה שהרופא משול ליצור-על, בעל סגולות ייחודיות המעלות אותו לדרגה הקרובה לאלוהים. התפיסה כי הרופא הוא מציל חיים - הגוזר דין לחיים או למוות, אדם הנוטל עליו אחריות לגורלו של אדם אחר - תורמת לחשיבה זאת. בנוסף, אולי מכיוון שהחולה מגיע אליו מראש במצב נחיתות, הרופא עשוי לפתח תפיסת כוח שאינה מצויה אצל בעלי מקצוע אחרים. כך, בשל ההפרזה בכוחותיו העילאיים, הרופא עלול לשכוח את פגיעותו – תשישות, שחיקה ודיכאון.

נראה לי שככל שרבים המטלות והאתגרים המוטלים על הרופא בימינו, אין אנו נותנים מספיק את הדעת על היותו אדם, עם פחדים מוצנעים (כגון חרדה להחמיץ אבחנה, להיכשל בטיפול ואף לגרום למות החולה), ועל ההשפעה המזיקה שעלולה להיות לעבודתו היומיומית – שבה הוא נאלץ להתמודד עם סבל, כאב, גסיסה ומוות - על בריאותו ומצבו הנפשי. תחושה זו התגברה בי כאשר קראתי בשנית את סיפורו הסוריאליסטי של פרנץ קפקא: "רופא כפרי". בדומה ליצירותיו האחרות של קפקא, מתוארת דמות הרופא באמצעות תכנים רב-ממדים, מביכים, תת-הכרתיים וחידתיים, וגם היא נקלעת למצוקה ויוצרת דיאלוג משונה עם הסובבים אותה, שבסופו, הסביבה משקפת עבורה תמונת ראי של מצבה ודבריה. הרופא נקרא לטפל בנער פצוע המוטל על מיטתו. הפצע הנורא שבבטנו רוחש רימות. תחילה הרופא אינו מבחין כלל בפצע וסובר שהנער בריא. עיוורונו של הרופא עשוי לבטא את הדחקת הפצע. שכן, פצע זה עשוי לסמל את פצעו הנפשי שלו – את החרדה שלא יוכל לטפל בחולה כיאות ואת היותו רק בשר ודם. הוא נתקף חרדה ונמלט מבלי לטפל בנער.

בביקורו השני, עם גילויו את הפצע בבטנו של הנער, מתפשט הרופא מבגדיו ובוחר לשכב לידו – סמל לכך שהוא מסיר מעליו את פרסונת הרופא וחושף עצמו לחקר העצמי. כך הוא נחשף לפצע של עצמו המשתקף אליו מבעד פצעו-חוליו של החולה וכל אישיותו מזדעזעת. ייתכן כי ההכרה בפצע היא שבר במנגנון ההגנה שלו (ההדחקה). כעת, הרופא לוקה ב"תשישות עקב חמלת יתר" - מעורבות יתר ברגשותיו של המטופל. הוא חש תחושה של לאות ואפיסת כוחות, דה-פרסונליזציה ועייפות מחשבתית והדבר מתבטא בחציית הגבול העדין שבין אמפתיה חיונית ורצויה לבין הזדהות יתר עם סבלו של החולה. אך כך, באמצעות המפגש הטראומטי, הוא מתמודד עם חרדותיו ומפסיק להדחיקן. פעולה השכיבה לצד החולה מובאת כמטאפורה לכפרה ולמעשה הרואי. וכך מברר הסיפור את עולמו הסבוך של הרופא ואת המחיר האישי שעליו לשלם בבואו לטפל בחולה. ואם נשליך זאת למציאות בימינו: באמצעות טיפול נפשי-מערכתי רופאים יוכלו להכיר בגבולות היכולת שלהם כמטפלים ובמקביל בצורכיהם האישיים ואולי להתמודד טוב יותר עם פגיעותם.

נושאים קשורים:  רפואה ותרבות
מאמרים נוספים שיעניינו אותך
תגובות
 
האחריות הבלעדית לתוכנן של תגובות שיפורסמו על ידי משתמשי האתר, תחול על המפרסם ועליו בלבד. על המגיבים להימנע מלכלול בתגובות תוכן פוגעני או כל תוכן אחר, שיש בו משום פגיעה או הפרת זכויות של גורם כלשהו