בעשורים האחרונים הצטברו עדויות רבות המצביעות על כך שרוב המטופלים עם ADHD עשויים להרוויח מטיפול תרופתי כחלק מגישת טיפול כוללנית. התרופות המקובלות כיום שייכות למספר קבוצות - סטימולנטים (מתילפנידאט או אמפטמינים) לטווח קצר או ארוך, תכשיר המעכב ספיגה חוזרת של נוראדרנלין (אטומוקסטין), ותרופות המפעילות את הרצפטור האנדרגני אלפא 2 (קלונידין וגואנפצין). בארצות הברית כל התרופות הללו מאושרות על ידי ה- FDA לטיפול ב- ADHD, כאשר מתילפנידאט, אמפטמינים או אטומוקסטין מקובלים כקו ראשון לטיפול. עם זאת, לפי איגוד רופאי הילדים האמריקאי (AAP) נראה כי סטימולנטים מהווים טיפול יעיל יותר ב- ADHD בהשוואה לטיפול באטומוקסטין.

בסקירה זו משווים הכותבים בין טיפול במתילפנידאט (בארץ – ריטלין ונגזרותיו), לטיפול באמפטמינים (Attent ו- Vyvanse שנכנסו בשנים האחרונות לטיפול גם בארץ), תוך התייחסות למנגנון הפעולה של התרופות, השפעתם הקלינית, ופרופיל תופעות הלוואי שלהן.

לצורך השוואה של יעילותם הקלינית, נעשתה סקירת ספרות ב- PubMed ונמצאו כ- 13 מחקרים שהשוו בין מתילפנידאט לאמפטמינים על נגזרותיהם השונות. ההשפעה הקלינית נבחנה לפי מדדים שונים, בין השאר על סמך ה- Conners’ Teacher Rating Scale והערכה הורית.

במספר מחקרים נראתה עליונות של מתילפנידאט בהשוואה לאמפטמינים, בחלקם אמפטמינים הוכיחו יעילות גדולה יותר, ובחלק מהם לא נמצא הבדל בין השניים. כאשר נעשתה מטא-אנליזה של כלל הנתונים, נראה כי לאמפטמינים השפעה קלינית גדולה יותר, אך הכותבים מסייגים כי מכלל המחקרים המתוארים, רק מחקר אחד נערך בשיטת head-to-head, וכל השאר הינם מחקרי crossover. באשר לתופעות הלוואי, נראה כי ישנה חפיפה משמעותית בין התרופות מהמשפחות השונות, כאשר תחת טיפול במתילפנידאט התופעות הבולטות היו עייפות, אובדן תאבון, עצבנות וחרדה, ואילו תחת הטיפול באמפטמין תוארו בעיקר כאבי בטן, עצבנות, רגשות שליליים (עצב), ירידה בתאבון, עייפות וכאבי ראש. בשתי הקבוצות הפרעות שינה היוו תופעת לוואי נפוצה. יש לציין כי תחת טיפול במינון גבוה יותר של אמפטמין לטווח קצר נראו יותר הפרעות שינה בחומרה בינונית עד קשה לפי דיווח הורי, ואובדן תאבון באחוזים גבוהים יותר מהילדים, כמו כן, נראתה ירידה במשקל בקרב בנות שטופלו מעל 3 שבועות באמפטמין, בהשוואה לפלסבו, בעוד שתחת טיפול במתילפנידאט לא נראתה ירידה כזו.

החוקרים מסכמים כי הן תרופות המכילות מתילפנידאט (כגון ריטלין, ריטלין LA, קונצרטה), והן תרופות המכילות אמפטמין (כגון אטנט, וויואנס) מהוות טיפול טוב ל- ADHD, עם פרופיל תופעות לוואי דומה, ועל כן יש לנסות ולהתאים את הטיפול באופן אישי לכל מטופל, ולהתחשב בכך שמטופלים שונים יגיבו באופן שונה לכל תרופה. בעוד שבערך שני שליש מהמטופלים יחוו שיפור בתסמינים בתגובה לסטימולנט מקבוצה אחת, כאשר התגובה לטיפול אינה מספקת, ניסיון של סטימולנט מקבוצה אחרת יכול להוביל לתגובה חיובית בעד 95% מהמטופלים.

בעוד שישנם הבדלים מסוימים בהנחיות הקליניות במקומות שונים בעולם בכל הנוגע לטיפול ב- ADHD, בעיקר באשר לקווי הטיפול התרופתי המקובלים, ישנה הסכמה על כך שיש לנקוט בגישה כוללנית לטיפול, ולהתאימו לכל מטופל. בהתייחס לטיפול התרופתי, ובעיקר לטיפול בסטימולנטים, יש להתאים את סוג התכשיר למטופל, לבחור בין תכשירים קצרי-טווח לארוכי-טווח, להתאים את המינון תוך מעקב אחר תופעות לוואי אפשריות, וכל זאת על מנת לשפר את ההיענות לטיפול.

מקור:

Hodgkins, P., Shaw, M., Coghill, D. and Hechtman, L., 2012. Amfetamine and methylphenidate medications for attention-deficit/hyperactivity disorder: complementary treatment options. European child & adolescent psychiatry21(9), pp.477-492.

ערכה: ד"ר טל בקרמן יוסקוביץ

נושאים קשורים:  מחקרים,  ADHD,  ריטלין,  קונצרטה