הפרעת קשב, ריכוז והיפראקטיביות (ADHD) היא הפרעה התנהגותית נפוצה, המופיעה בגיל הילדות, ומאופיינת בתסמינים של אימפולסיביות, היפראקטיביות, חוסר קשב וקשיים קוגניטיביים. טיפול בתרופות המעלות את ריכוזם של קטכולאמינים במוח במנגנוני פעולה שונים נמצא כיעיל באחוז ניכר מהמטופלים. החולדה ההיפרטנסיבית (spontaneously hypertensive rat – SH) משמשת לעיתים קרובות כמודל לצורך מחקר נוירואנטומי ופרמקולוגי בהקשר של ADHD. במחקר סקירה זה, מתארים המחברים מחקרים שנערכו בחולדות SH באמצעות טכניקה של מיקרודיאליזה in vivo, לצורך הבנה מעמיקה יותר של החסרים הנוירוכימיקלים במוחן של חולדות אלו והשפעתן של התרופות השונות המשמשות לטיפול ב- ADHD על קטכולאמינים בפרה-פרונטוקורטקס (PFC), בסטריאטום ובגרעין האקומבנס.

היה זה Bradley שתיאר לראשונה בשנת 1937, כי ילדים עם בעיה התנהגותית המתאימה להגדרה בת ימינו של ADHD, הראו שיפור דרמטי לאחר שטופלו ב- dl-amphetamine. האפקט המתואר, שהוא כביכול פרדוקסלי, חולל מהפכה בטיפול ב- ADHD, כאשר תכשירים סטימולנטים מהווים את הטיפול העיקרי המקובל גם בימינו. באשר לאמפטמינים, הנוסחה המקובלת כיום לטיפול היא עירוב איזומרים של d- ו- l-amphetamineי("mixed salts"), כמו ב- Adderall (בארץ - אטנט שנכנסה לאחרונה לסל הבריאות), הנפוצה בשימוש בארצות הברית.

מתילפנידאט סונתז לראשונה ב- 1944, אך ההשפעה הסטימולנטית שלו התגלתה רק כעשור מאוחר יותר. במחקר הידוע של ה- MTA Cooperative Group, שפורסם בשנת 1999 (A 14-Month Randomized Clinical Trial of Treatment Strategies for Attention-Deficit/Hyperactivity Disorder) השתמשו החוקרים ב- dl-threo-methylphenidate על מנת להשוות את השפעתו של הטיפול התרופתי לטיפול התנהגותי ב- ADHD, ומסקנתם הייתה כי הטיפול התרופתי עלה על ההתנהגותי באופן משמעותי.

אטומוקסטין הוא מעכב ספיגה סלקטיבי של נוראפינפרין, שיועד לשמש בתחילה כתרופה נגד דיכאון, אך נמצא בהמשך כטיפול יעיל ל- ADHD, ואושר לשימוש בהתוויה זו בשנת 2002 על ידי ה- FDA.

הממצאים בניסויים המתוארים מעניינים, שכן החוקרים מצאו כי בעוד שישנה ירידה בהפרשת נוראדרנלין באזור ה- PFC במוחן של החולדות, נמצאה דווקא פעילות עודפת של דופאמין באזור הסטריאטום והמסלול המזולימבי, ממצא שאמנם מתיישב עם הפנוטיפ ההיפראקטיבי של החולדות ה- SH, אך נמצא בסתירה לממצאים קודמים שעלו ממחקרים שנעשו in vitro. עוד עולה מהניסויים המתוארים, כי התרופות שנמצאו כיעילות ביותר בטיפול ב- ADHD על סמך מחקרים קליניים (ובעיקר אמפטמין ומתילפנידאט - d-amphetamine ו- dl-threo-methylphenidate), נמצאו כבעלות אפקט חזק על הולכה עצבית המתווכת על ידי נוראפינפרין ודופמין, כאשר גם אמפטמין וגם מתילפנידאט הובילו לשחרור מוגבר של דופמין ונוראפינפרין, ולעיכוב בספיגה שלהם. בנוסף לכך, הממצאים מצביעים על כך שאמפטמין ומתילפנידאט מעלים את ריכוזו של נוראפינפרין ב- PFC באותה מידה לפחות כאטומוקסטין, הפועל כמעכב ספיגה סלקטיבי של נוראפינפרין.

החוקרים מסכמים כי שיטת המיקרודיאליזה in vivo בחולדות SH, מאפשרת להעמיק את המחקר הנוגע לפעילותן של תרופות סטימולנטיות, אמפטמין ומתילפנידאט, המשמשות לטיפול ב- ADHD, וכמו כן מלמדת על התכונות הנדרשות מתרופות אלו על מנת להשיג את ההשפעה המיטבית בקליניקה.

מקור:

Heal, D.J., Smith, S.L., Kulkarni, R.S. and Rowley, H.L., 2008. New perspectives from microdialysis studies in freely-moving, spontaneously hypertensive rats on the pharmacology of drugs for the treatment of ADHD. Pharmacology Biochemistry and Behavior90(2), pp.184-197.

ערכה: טל בקרמן יוסקוביץ

נושאים קשורים:  מחקרים,  ADHD