מטופל שנכנס ליחידה לטיפול נמרץ בהוראת "אין לבצע החייאה", המאפשרת לצוות הרפואי לערוך טיפולים אחרים למעט החייאה במקרים מסוימים, נמצא בסיכון מוגבר למוות תוך 28 ימים מאשפוזו, כך מנתוני מחקר רטרוספקטיבי של מטופלים שאושפזו בחמש יחידות טיפול נמרץ בין השנים 2001 ל-2008 ב"בית ישראל דיקונס", מרכז רפואי בבוסטון. כמו כן, נמצא כי קבוצות מסוימות וביניהן: נשים, מטופלים כירורגיים, מונשמים וחולים אונקולוגיים, בעלות סיכון מוגבר אף יותר.

עורכי המחקר שיערו כי רופאים מפרשים את הוראה זו באופן נרחב ומסיקים כי מטופלים אלה מעוניינים ב"פחות" טיפול, זאת בניגוד למשמעותה המקורית. בארצות הברית, לדוגמה, כלל המטופלים ללא תלות במצבם הרפואי ממלאים שאלונים המסייעים לצוותים הרפואיים להגדיר את רמת הטיפול (אחת האפשרויות היא הוראת "אין לבצע החייאה). כך, מטופל שמגיע ליחידת טיפול נמרץ ומבקש שלא לבצע בו החייאה, מקבל פחות טיפול וסיכויי התמותה שלו גבוהים יותר.

19,007 מטופלים נכנסו לחדר טיפול נמרץ במשך שבע השנים שנבחנו. מתוכם, כ-1,239 אשר ביקשו שלא לבצע בהם החייאה כשנכנסו לאשפוז, שרדו את 48 השעות הראשונות ומי שלא שרד את משך הזמן לא נכלל בניתוח הסטטיסטי. החוקרים השוו את קבוצה זו לקבוצת ביקורת ובה היו 2,402 מטופלים דומים (גיל, סוג טיפול וההסתברות למוות ב-28 יום מהאשפוז).

"כאשר משווים את שיעורי התמותה של 28 יום, השיעורים גבוהים משמעותית בקבוצה שביקשה שלא לבצע בה החייאה (33.9% לעומת 18.4%). יתרה מזאת, אפילו בקרב קבוצה עם סבירות נמוכה למוות, חולים שהורו לא לבצע בהם החייאה היו בסיכון פי חמישה בתמותה של 28 יום (בין 3% ל-17%). זהו המחקר הראשון שדווח על קשר בין הוראת אי-ביצוע החייאה לבין הסיכוי לתמותה בקרב מטופלים שאושפזו ביחידה לטיפול נמרץ", אומר פרופ' נובק, ממובילי המחקר, מרצה לרפואה פנימית בפקולטה למדעי הבריאות באוניברסיטת בן-גוריון בנגב ויועץ הדיקן למחקר קליני.

"הראינו כי אפילו מטופלים עם סיכויי תמותה נמוכים (פחות מ-3%), שהורו לצוות הרפואי שלא לבצע בהם טיפולי החייאה בלבד במצבים מסוימים כאשר אין הגבלה של טיפול נוסף כלשהו, מתים בתכיפות גבוהה פי 5", מוסיף פרופ' נובק. "אנו משערים שלעיתים, הוראה להימנעות מהחייאה מפורשת על ידי צוותים כהוראה להימנעות מכל טיפול. כך שאי-ההתאמה בהבנת בקשה זו על ידי הצוות המטפל יכולה, באופן חלקי, להיות אחראית לתוצאות".

המחברים מצאו כי מטופלים כאלה קיבלו פחות מכשור הנשמה, פחות בדיקות רדיולוגיות ופחות מרשמים לתרופות. מחקרים אחרים בנושא הראו כי כאשר לקו בכשל לבבי, לא הייתה התערבות לבבית מהירה מצד הצוות המטפל.

פרופ' נובק ועמיתיו מאמינים כי הבעיה שוכנת בבלבול הרופאים בין מטופלים המבקשים שלא לבצע בהם החייאה לבין מטופלים החושקים בסיום חייהם ולכן הרופאים נוטים פחות להתערב בסיטואציות מסכנות חיים. הצוות המליץ על תיאום ציפיות שבין רופא למטופל על מנת ליישר קו בין רצונות המטופלים לרמת הטיפול של הרופאים.

בשנים האחרונות יש דיון מתמשך האם עלינו לשנות את המודל למודל ארה"ב\אירופה, בו כל המטופלים מחליטים מראש על רמת הטיפול בהם. "אנו מראים כי יש צורך בתהליך הסברה לרופאים בנוגע לאופן שבו עליהם להתמודד עם הוראות שכאלה", מסכם פרופ' נובק.

ד"ר ליאור פוקס, רופא בכיר ביחידה לטיפול נמרץ במרכז הרפואי אוניברסיטאי סורוקה, הוביל את המחקר יחד עם פרופ' ויקטור נובק, מרצה לרפואה פנימית בפקולטה למדעי הבריאות באוניברסיטת בן-גוריון בנגב ויועץ הדיקן למחקר קליני. פרופ' נובק מכהן כיו"ר קרן Gussie Krupp לרפואה פנימית של הפקולטה בבן-גוריון. כמו כן ראש המרכז למחקר קליני ורשות המחקר בסורוקה ובעל תפקיד כפול במחלקה להרדמה, טיפול קריטי ורפואת כאב בבית החולים "בית ישראל דיקונס" ובבית הספר לרפואה של הרווארד.

פורסם ביוני 2017, בעיתון Critical Care Medicine

 

נושאים קשורים:  טיפול נמרץ,  החייאה,  הימנעות מהחייאה,  הנשמה,  מחקרים,  טיפול קריטי