דיכאון מאג'ורי 04.06.2018

שינויים מורפולוגיים מוחיים במטופלים עם הישנות הפרעת דיכאון מאג'ורית

במחקר זה השתמשו החוקרים בהדמיית תהודה מגנטית כדי לזהות שינויים מורפולוגיים במוח הקשורים להישנות MDD

יותר ממחצית מהמטופלים עם הפרעת דיכאון מאג'ורית (major depressive disorder, MDD) חווים הישנות תוך שנתיים מההחלמה. עד כה, לא ברור כיצד ההישנות משפיעה על המאפיינים המורפולוגיים של המוח בזמן מהלך ההפרעה.

מטרת מחקר זה הינה להשתמש בהדמיית תהודה מגנטית (magnetic resonance imaging, MRI) בכדי לזהות שינויים מורפולוגיים במוח הקשורים להישנות MDD.

לצורך כך, החוקרים ערכו מחקר אורך מבוקר בו מטופלים עם MDD אקוטי וכן משתתפים בריאים גויסו ממחלקת פסיכיאטריה באוניברסיטת מינסטר החל ממרץ 2010 ועד נובמבר 2014 ועברו הערכה מחדש החל מנובמבר 2012 ועד אוקטובר 2016.

כתלות במהלך המחלה בזמן המעקב, המטופלים חולקו לתתי קבוצות של מטופלים עם או ללא הישנות. בעזרת MRI T-3 בוצעה הערכה של נפח החומר האפור, עובי קורטיקלי של קורטקס הסינגולום, קורטקס אורביטו-פרונטלי, פרוטנלי אמצעי והאינסולה, בנקודת ההתחלה וכן לאחר שנתיים.

החומר האפור נותח סטטיסטית לפי קבוצות (ללא הישנות, הישנות ומשתתפים בריאים), לפי זמן (נקודת ההתחלה ומעקב) לפי גיל ונפח תוך גולגולתי כולל. גורמים תורמים של תרופות וחומרת הדיכאון הוערכו גם הם.

מחקר זה כלל 37 מטופלים עם MDD והישנות (19 נשים ו-18 גברים; גיל ממוצע 37 [12.7] שנים), 23 מטופלים עם MDD וללא הישנות (13 נשים ו-10 גברים; גיל ממוצע 32.5 [10.5] שנים) ו-54 משתתפים בריאים אשר הותאמו לפי גיל ומין (24 נשים ו-30 גברים; גיל ממוצע 37.5 [8.7] שנים).

ניתוח סטטיסטי לפי קבוצות גיל ונפח תוך גולגולתי כולל הראה כי מטופלים עם הישנות הציגו ירידה מובהקת בנפח האינסולרי (הבדל, -0.032; רווח בר-סמך 95%, -0.063 עד -0.002; P = 0.04) ובנפח הדורסו-לטרלי פרה-פרונטלי (הבדל, -0.079; רווח בר-סמך 95%, -0.113 עד -0.045; P< 0.001) מנקודת ההתחלה ועד לסיום המעקב.

במטופלים ללא הישנות, נפח החומר האפור באזורים אלו לא השתנה באופן מובהק (אינסולה: הבדל, 0.027; רווח בר-סמך 95%, -0.012 עד 0.066; P =0.17; נפח דורסו-לטרלי פרה-פרונטלי: הבדל 0.0023; רווח בר-סמך 95%, -0.020 עד 0.066; P=0.30). לא נמצאה קורלציה בין השינויים בנפח לתרופות פסיכיאטריות או לחומרת הדיכאון במעקב. ניתוח סטטיסטי נוסף של עובי הקורטקס הראה עליה בקורטקס הסינגולום הקדמי (הבדל, 0.073 מ"מ; רווח בר-סמך 95%, 0.023-0.123 מ"מ; P=0.005) ובנפח הקורטקס האורביטופרונטלי (הבדל, 0.089 מ"מ; רווח בר-סמך 95%, 0.032-0.147 מ"מ; P=0.033) מנקודת ההתחלה ועד לסיום המעקב במטופלים ללא הישנות.

לסיכום, נמצא קשר ברור בין הישנות MDD לבין מאפיינים מורפולוגיים מוחיים באמצעות מחקר אורך זה. הישנות נמצאה כקשורה למבני המוח אשר הינם חיוניים לבקרת רגשות ולכן ישנו צורך במניעה. מחקר זה עשוי להוות צעד לכיוון הנחיית הפרוגנוזה והטיפול השגרתי במטופלים עם MDD חוזר.

מקור: 

Zaremba, D. et al. (2018) JAMA Psychiatry. 75(5)

נושאים קשורים:  מחקרים,  הפרעת דיכאון מאג'ורית,  MRI,  הישנות,  מניעה
תגובות