היפנוזה היא הצורה העתיקה ביותר של פסיכותרפיה מערבית ומהווה טיפול רב עוצמה מבוסס ראיות בהפרעות רבות, פסיכיאטריות, נוירולוגיות וסומטיות.
עוד בעניין דומה
בעולם המחקר מוכרת השונות הבינאישית הגבוהה ברמת ההיפנוטביליות (היכולת של מטופלים להיכנס למצב היפנוטי) יחד עם ההכרה בכך שמדובר בתכונה יציבה לאורך כל הבגרות. נתונים אלה מרמזים כי יש גורמים נוירופיזיולוגיים העשויים לעמוד בבסיס ההיענות להפנוט.
במחקרי הדמיה תפקודית הבוחנים היפנוזה נמצא באופן עקבי קשר בין מצב היפנוטיים לבין פעילות קליפת המוח הסינגולרית הקדמית (ACC). במחקר הנוכחי נבחנו היחסים בין ריכוזי המתווכים העצביים GABA וגלוטמט, ב-ACC לבין היכולת של אנשים בריאים להיכנס למצב היפנוטי.
המשתתפים עברו הדמיה בתהודה מגנטית (MRI) לפיו נרכשו סריקות אנטומיות ומשקלות ספקטרוסקופיה מסוג M1-PRESS. אנליזה של מיקום מבוסס ווקסלים של ה-ACC הונחתה על בסיס מטא-אנליזה כמותית של מחקרי הדמיה עצבית תפקודית של היפנוזה.
רמת ההיפנוטביליות הוערכה באמצעות פרופיל האינדוקציה ההיפנוטית (HIP) והושלמו שאלוני דיווח עצמי להערכת רמת הקליטה (TAS) והדיסוציאציה (DES).
ריכוז GABA ב-ACC נקשר באופן חיובי עם ציוני HIP כך שככל שריכוז GABA גבוה יותר, כך רמת ההפנוטביליות של האדם היתה גבוהה יותר. ניתוח של סולמות המשנה של השאלונים גילה קשר שלילי בין גלוטמט לסולם המשנה של הקליטה ומעורבות הדמיון במצב הדיסוציאטיבי.
תוצאות אלו מספקות בסיס נוירוביולוגי משוער להבדלים פרטניים בהיפנוזה ומרחיב את הבנת תגובת הטיפול לכלי טיפולי רפואי שהשימוש בו הולך וגדל.
מקור:
תגובות אחרונות