לעתים קרובות הטיפול הנוכחי בחולים הסובלים מפסיכוזה הוא סטריאוטיפי. כמעט בכל המקרים המטופל מקבל טיפול אנטי פסיכוטי, כאשר אנטי פסיכוטיות דור שני מועדפות על פני אנטי פסיכוטיות דור ראשון. השימוש בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי הוא נדיר, אף על פי שיש עדויות ליעילותו. לעתים קרובות המטופל מקבל התערבויות פסיכולוגיות, בייחוד במקרים כרוניים. אולם, לעתים קרובות, התערבויות אלו אינן מגובות בעדות מחקרית ליעילותן.
עוד בעניין דומה
בנוסף, נדיר שיש שימוש התערבויות משפחתיות או בתכניות הקשורות לתעסוקה. כמו כן, אף על פי שלעתים קרובות מטופלים עם פסיכוזה ראשונית הם בסיכון מוגבר למחלות קרדיווסקולריות וסוכרת, לרוב אין התייחסות לעניין זה בטיפול בהם.
ההשקפה שהטיפול בסובלים מפסיכוזה ראשונית צריכה להיות "אישית" יותר ומותאמת למטופל היא השקפה רווחת. גופים רבים המעניקים שירותי בריאות מצהירים שהם "מכווני החלמה", אך בפועל, לא ניתן דגש על חיזוק המטופל, זהותו, משמעותו וחוסנו הנפשי.
מאמר שפורסם בעיתון World Psychiatry דן במצב זה ומתאר את התחומים שבהם כדאי לתת דגש אישי בטיפול בסובלים מפסיכוזה ראשונית, על מנת להפוך את הטיפול לאישי יותר ומותאם עבורם. התחומים בהם עוסק המאמר: מימדי סימפטומים חיוביים ושליליים, רכיבים פתופיזיולוגיים, הופעת המחלה ומהלכה, נוירו-קוגניציה ורוגניציה חברתית.
כמו כן, נכללים אינדיקטורים נוירו-התפתחותיים, תפקוד חברתי, איכות חיים ומרכיבים שלא קיבלו מענה בעבר, מצב פסיכיאטריים נלווים, תחלואה פיזית, היסטוריה אישית ומשפחתית (כולל סיבוכים מיילדותיים), חוסן אישי וסטיגמה מופנמת.
בעבור כל תחום נערכת הערכה נפרדת ובבניית הטיפול מובאים בחשבון כל הטיפולים האפשריים (שהיעילות שלהם מגובה בעדויות בספרות המדעית). בעבור כל מטופל "נתפרת" תכנית טיפול אישית המתבססת על מאפייניו הקליניים, צורך המטופל בתעסוקה, דיור, טיפול בעצמו, מערכות יחסים חברתיות והשכלתו. תכנית זו מדגישה את זהותו של המטופל, משמעותו וחוסנו.
מקור:
תגובות אחרונות