במחקר שפורסם בכתב העת The Annals of Family Medicine ביקשו החוקרים להשוות את ההשפעה של פעילות גופנית על דיכאון, לעומת טיפול באמצעות תרופות נוגדות דיכאון. היעילות של שתי הגישות נבחנה על פי השיפור בתסמיני הדיכאון בקרב חולים בני 65 שנים ומעלה, שהיו בעלי קריטריונים קליניים שהספיקו לאבחנת אפיזודה דיכאונית.
עוד בעניין דומה
לצורך כך ערכו החוקרים ניסוי קליני אקראי במסגרת של טיפול ראשוני. 347 מטופלים בני 65 שנים או יותר עם אפיזודה דיכאונית בעלת חשיבות קלינית הוקצו באקראי להשתתפות בתכנית אימון גופני מפוקחת או לקבלת טיפול נוגד דיכאון על ידי רופא המשפחה.
בניתוח "בכוונה לטפל" (intention-to-treat) נמצא כי ההיארעות המצטברת של שיפור תסמיני (ציון < 10 בסולם Montgomery-Åsberg Depression Rating Scale) בקבוצת הפעילות הגופנית לאחר חודש, לא הייתה שונה באופן מובהק מזו של הקבוצה שקיבלה טיפול תרופתי.
עם זאת, שיעור המטופלים שהציגו שיפור לאחר 3 ו-6 חודשי טיפול היה גבוה באופן מובהק (P <0.01) בקבוצת הטיפול התרופתי (60.6% ו-49.7% , בהתאמה) בהשוואה לקבוצת הפעילות הגופנית (45.6% ו-32.9%).
כמו כן, מספר הנשירות מהמחקר לאחר 3 ו-6 חודשים היה גדול יותר בקבוצת הפעילות הגופנית (39.2% ו-58.2%) בהשוואה לקבוצת הטיפול התרופתי (22.6% ו-40.0%), אולם שיעור המטופלים שחוו תופעות לוואי שליליות היה גבוה יותר בקרב קבוצת הטיפול התרופתי (8.9% מול 22.5%; P = .007).
לסיכום, למרות שיפור דומה בתחילת המחקר, טיפול תרופתי היה עדיף על פעילות גופנית לטווח הבינוני, אך הביא למספר רב יותר של תופעות לוואי.
מקור:
Hidalgo, JL et al. Annals of Family Medicine. 2021 Jul-Aug;19(4):302-309. doi: 10.1370/afm.2670
תגובות אחרונות