במחקר שממצאיו פורסמו בכתב העת Arthritis & rheumatology, מטרת החוקרים היתה לבדוק את בטיחות הטיפול עם מתוטרקסט והשפעת המינון על תוצאי היעילות בעת שילוב עם שלושה טיפולים ביולוגיים שונים וכן עם טיפול קונבנציונלי פעיל (ACT: active conventional treatment), בחולי דלקת מפרקים שגרונית (RA) בשלב מוקדם.
עוד בעניין דומה
לצורך כך, החוקרים ערכו אנליזת פוסט-הוק אשר כללה 812 חולי RA בשלב מוקדם ונאיביים לטיפול. המשתתפים הוקצו באקראי (1:1:1:1) במסגרת הניסוי NORD-STAR לקבלת טיפול עם מתוטרקסט בשילוב עם ACT, סרטוליזומאב-פגול, אבטספט, או טוקיליזומאב. לאחר 24 שבועות טיפול, החוקרים העריכו את הבטיחות של מתוטרקסט, המינונים והשפעות המינון על הפוגה לפי ה- Clinical Disease Activity Index (CDAI).
מתוצאות החוקרים עולה כי בהשוואה ל-ACT, השכיחות של תופעות לוואי הקשורות לטיפול עם מתוטרקסט היתה גבוהה יותר בעת שילוב של מתוטרקסט עם טוקיליזומאב (יחס הסיכונים, 1.48; רווח בר-סמך של 95% 1.20-1.84), אך לא עם סרטוליזומאב-פגול (יחס הסיכונים, 0.99; 0.79-1.23) או עם אבטספט (יחס הסיכונים, 0.93; 0.75-1.16). כאשר ACT מהווה נקודת התייחסות, המינון של מתוטרקסט היה נמוך יותר באופן מובהק בעת שילוב עם טוקיליזומאב (β-4.65; רווח בר-סמך של 95% 5.83- עד 3.46-; p<0.001), אבטספט (β-1.15; רווח בר-סמך של 95% 2.27- עד 0.03-, p=0.04), ונמוך יותר מבחינה מספרית בעת שילוב עם סרטוליזומאב-פגול (β-1.07 [-2.21 עד 0.07], p=0.07).
בנוסף, נמצא כי הפחתת המינון של מתוטרקסט לא נקשרה עם ירידה בשיעורי ההפוגה של CDAI בבחינת כל אחד מהטיפולים המשולבים.
לסיכום, הטיפול עם מתוטרקסט לרוב נסבל היטב כחלק ממשטר טיפולי משולב, אך תופעות הלוואי היוו גורם מגביל בקבלת מינון היעד של 25 מיליגרם לשבוע. תופעות הלוואי היו שכיחות יותר במטופלים שקיבלו טיפול משולב עם טוקיליזומאב לעומת טיפול קונבנציונלי פעיל.
עם זאת, החוקרים מציינים כי הפחתת מינון הטיפול עם מתוטרקסט לא נקשרה עם ירידה בשיעורי ההפוגה של CDAI בכל אחד מארבעת שילובי הטיפול ולאחר 24 שבועות.
מקור:
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
תגובות אחרונות