המחקר ההולנדי כלל מטופלים עם עד 10 גרורות כבדיות נתיחות בגודל עד 3 ס"מ. החולים לא קיבלו טיפול קודם למחלתם, ולא היתה להם מחלה חוץ כבדית. החולים טופלו באחת משתי זרועות:
ניתוח (לפרוסקפי או פתוח) לכריתת גרורות כבדיות או אבלציה תרמלית (מילעורית או ניתוחית).
מטרת המחקר הראשונית היתה הישרדות OS. מטרות משניות כללו: החמרה מרוחקת ומקומית (PFS), שליטה מקומית, בטיחות, משך אשפוז, איכות חיים ועלות-תועלת.
המחקר הופסק מוקדם מהמתוכנן, אחרי אנליזת ביניים של מעקב חציוני 28.8 חודשים, עקב תוצאות 299 חולים שעברו רנדומיזציה וטופלו, אשר לא הראו הבדל הישרדות בין הזרועות (HR 1.042; p = 0.846).
תמותה טיפולית נצפתה ב 2.1% מהמנותחים מול 0 בזרוע האבלציה.
כמו כן בזרוע האבלציה נצפו נתונים טובים יותר לגבי הרעילות (p<0.001), משך האשפוז (חציון 4 מול 1 ימים בהתאמה p<0.001), ושליטה מקומית (HR 0.184; p = 0.029).
לא היה הבדל בין הזרועות מבחינת PFS מקומי (HR 0.833; p = 0.528) או גרורתי (HR 0.982; p = 0898).
מקור:
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
תגובות אחרונות