מחקר רטרוספקטיבי כלל 216 חולים עם אבחנה של ממאירות עורית של תאי קשקש בשלב מתקדם, אשר הופנו לניתוח Mohs או לכריתה רחבה בבית חולים אחד בבוסטון, בין השנים 2000 ו-2019 (גיל ממוצע של 73.5 שנים, 69.9% גברים).
עוד בעניין דומה
התוצאים שנבחנו במחקר כללו את שיעורי הישנות מקומית, גרורות לקשריות לימפה, גרורות מרוחקות, הישנות המחלה ותמותה עקב הממאירות העורית.
שיעורי ההיארעות המצטברים של הישנות מקומית לאחר שלוש שנים עמדו על 19.8% בקרב חולים לאחר ניתוח כריתה רחבה, בהשוואה ל-9.6% מהחולים לאחר ניתוח Mohs (יחס סיכון של 2.33, p=0.001).
שיעורי ההיארעות המצטברים של גרורות לקשריות לימפה עמדו על 17.9% עם ניתוח כריתה רחבה לעומת 11.0% עם ניתוח Mohs (יחס סיכון של 1.80, p=0.03), כאשר שיעורי היארעות גרורות מרוחקות לא היו שונים משמעותית ועמדו על 8.4% לאחר כריתה רחבה לעומת 4.4% לאחר ניתוח Mohs.
שיעורי ההיארעות המצטברים של כל הישנות עמדו על 32% לאחר ניתוח כריתה רחבה, בהשוואה ל-15.8% לאחר ניתוח Mohs (יחס סיכון של 2.38, p<0.001).
שיעורי התמותה עקב הממאירות עמדו על 17.5% לאחר ניתוח כריתה רחבה, בהשוואה ל-7.1% לאחר ניתוח Mohs (יחס סיכון של 2.74, p=0.001).
החוקרים מסכמים וכותבים כי ממצאי המחקר מעידים כי ניתוח Mohs עשוי להיות עדיף על ניתוח כריתה רחבה לטיפול בחולים עם ממאירות עורית של תאי קשקש בשלב מתקדם. ההתערבות הניתוחית הובילה לירידה משמעותית בשיעורי הישנות, פיזור מרוחק ותמותה משנית לממאירות העורית.
במקרים בהם ניתוח Mohs אינו אפשרי, יש להעדיף כריתה רחבה עם הערכת השוליים בהיקף ובעומק בהתאם להנחיות ה-NCCN.
מקור:
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
תגובות אחרונות