הבנה וניהול של תופעות לוואי הנגרמות מקרינה הופכים להיות חשובים יותר בטיפולי קרינה במנות קטנות (hypofractionated radiotherapy), עקב השימוש במנות גבוהות יותר לכל מקטע טיפול. במחקר עוקבה רטרוספקטיבי, שפורסם בכתב העת BMC cancer, החוקרים בחנו גורמים קליניים, אנטומיים ודוזימטריים הקשורים לסיכון לשברים בצלעות (RIRFs) בעקבות טיפול בקרינת פרוטונים בטכניקת passive-scattering proton beam therapy (PBT) בקרב חולי סרטן ריאה מסוג תאים לא קטנים (NSCLC) בשלב I.
עוד בעניין דומה
החוקרים איתרו חולים עם סרטן ריאות מסוג תאים לא קטנים בשלב I שטופלו בקרינת פרוטונים במינון כולל של 66–70 גריי (בהתאמה ליעילות ביולוגית - RBE) בעשרה מקטעים, תוך השלמת מעקב מינימלי של 36 חודשים. שברים בצלעות זוהו בבדיקות CT חזה במהלך המעקב, ללא תלות בנוכחות כאבים. מערכת תכנון הקרינה חישבה רטרוספקטיבית את היסטוגרמות מינון-נפח עבור הצלעות שסומנו בנפרד בסריקות ה-CT. בוצעו ניתוחי קפלן-מאייר ומודל סיכונים יחסיים של cox לצורך זיהוי גורמי סיכון לשברים.
מתוצאות המחקר עולה כי מתוך 85 חולים שנותחו, זוהו 116 שברים בצלעות בקרב 55 חולים (64.7%). שיעור ההיארעות של שברים בצלעות עמד על 36.5% לאחר שנתיים ו-52.9% לאחר שלוש שנים. הזמן החציוני להופעת שבר היה 23.5 חודשים (טווח: 5–65 חודשים). לצורך ניתוח סטטיסטי נותחו 224 צלעות שקיבלו מינון של מעל 50 גריי (RBE) – כולל כל הצלעות שנשברו.
ניתוחים חד-משתנים ורב-משתנים הראו כי מינון הקרינה המרבי בצלע, מיקום קבלת המינון המרבי, צפיפות העצם, מספר הצלע הראשונה והשימוש בסטרואידים סיסטמיים קשורים בסיכון מוגבר להיווצרות שברים בצלעות בעקבות הקרינה. החוקרים סיכמו כי נוסף על פרמטרים דוזימטריים, גם מאפיינים מבניים של השלד וחוזק העצם הם מנבאים קריטיים לשברים בצלעות בעקבות טיפול בפרוטונים ויש להביאם בחשבון לצורך שיפור בטיחות טיפולי הקרינה.
מקור:
תגובות אחרונות