במאמר סקירה שפורסם בכתב העת Journal of psychoactive drugs, חוקר קנדי מאוניברסיטת ססקטון בוחן את היחסים ההיסטוריים בין חומרים פסיכדליים וטיפול פליאטיבי.
עוד בעניין דומה
החוקר טוען במאמר שהיסטוריונים תרמו לתחום גדל והולך של מחקרים על השימוש בפסיכדליים בעבר, אך חלק גדול מהמחקר עד כה התמקד בחקירת שאלות הלגיטימיות של השימוש או ההוכחה שלפסיכדליים יש פוטנציאל טיפולי.
לעומת זאת, הטיפול הפליאטיבי עדיין לא התפתח כתת-התמחות רפואית ולעתים קרובות יותר משאיר את הטיפול באדם הגוסס בשולי הטיפול הרפואי המודרני המבוסס על תרופות.
למרות הזנחה זו, עם התחלת המחקר בחומרים פסיכדליים בשנות החמישים עבור יישומים שונים לחומרים פסיכואקטיביים כגון LSD ומסקלין, מספר חוקרים התמקדו באופן ברור בטיפול באדם אדם הגוסס כדרך פוטנציאלית לטיפול פסיכדלי.
החוקר מדגיש בסקירה שטרם יישום מחקרי זה, האפשרות לטיפול זה צברה תאוצה בדיונים קליניים או פילוסופיים אלא שמשום שהטיפול בחומרים פסיכדליים הפך לפלילי, דיונים מוקדמים רבים מסוג זה אבדו ונעלמו מהספרות המקצועית.
מאמר זה מביט לאחור בדיונים היסטוריים על הפוטנציאל של LSD להקל על החרדה הקשורה למוות, ורואה כיצד השיח המוקדם בתחום זה עשוי לספק תובנות לגבי הדיונים המפורטים המתקיימים היום בנוגע לתפקיד הפסיכדליים בטיפול פליאטיבי.
מקור: