הורים לילדים חולי סרטן מקבלים החלטות טיפוליות במצבים רגשיים קשים ביותר תוך כדי שהם מוצפים במידע רפואי. בעבודת מחקר קודמת נמצא שאחד מכל ששה הורים הביעו חרטה מוגברת בנוגע לטיפול בו בחרו. עם זאת, לא ברור כיצד חרטה זו מתפתחת עם הזמן. קבוצת חוקרים אמריקאיים ניסתה לקבוע האם אכן הורים לילדים חולי סרטן חווים חרטה בקשר לקבלת ההחלטות שלהם לאורך זמן והאם ניתן לזהות מאפייני הורים והתנהגויות של הרופאים הקשורות להישארות תחושת החרטה לאורך זמן בקרב הורים אלו.
עוד בעניין דומה
החוקרים ביצעו מחקר קוהורט פרוספקטיבי תוך שימוש בשאלון שניתן להורים לילדים חולי סרטן בשני בתי חולים לילדים. ההורים דיווחו על חרטה בקבלת החלטות בזמן האבחון הראשוני, לאחר 4 חודשים ולאחר 12 חודשים.
בתחילת המחקר 13% מההורים (21/158) דיווחו על חרטה מוגברת, 11% (17/158) לאחר 4 חודשים ו-11% (16/158) לאחר 12 חודשים. בניתוח רב משתנים תוך שימוש במשוואות הערכה כלליות המותאמות לנקודת הזמן של סיום הסקר, חרטה מוגברת נמצאה קשורה לגזע / אתניות (מוגבר בקרב לא לבנים) (OR 11.57, 95% CI 3.53 עד 41.05, p <.0001) ולרמת חרדה גבוהה (OR 2.01, CI 95% 1.04 עד 3.90, p = .04). הורים עם שקט נפשי גבוה (OR 0.24, 95% CI 0.09 ל-0.62, p = .003) והורים שדיווחו כי קיבלו מידע באיכות גבוהה (OR 0.22, 95% CI 0.07 ל-0.69, p = 0.01), היו בעלי סיכויים נמוכים יותר לצער מוגבר. לא מצאנו קשר בין חרטה מוגברת לנקודת הזמן בו ניתן השאלון (באבחון לאחר 4 או 12 חודשים)
חלק קטן ומשמעותי מההורים חווה חרטה מוגברת לאורך השנה הראשונה לטיפול בילדיהם חולי הסרטן; הורים שאינם לבנים נמצאים בסיכון גבוה יותר. תקשורת אפקטיבית עשויה להגן מפני תחושות החרטה.
מקור:
תגובות אחרונות