מחקר ATEMPT נועד לבחון האם במטופלות עם סרטן שד (BC) שלב I חיובי לקולטנים מסוג HER2, טיפול משלים עם טרסטזומאב אמטזין (T-DM1 - קדסיילה) הוא פחות רעיל מאשר משלב של פקליטקסל וטרסטזומאב (TH) והאם טיפול עם T-DM1 הביא לשיעורי הישרדות ללא הישנות מחלה חודרנית (iDFS - invasive disease free survival) במידה מקובלת קלינית.
עוד בעניין דומה
מטופלות עם סרטן שד מסוג HER2+ שלב I הוקצו באופן אקראי לשתי קבוצות ביחס של 3:1 לקבלת טיפול עם T-DM1 או TH, בהתאמה. T-DM1 ניתן IV במינון 3.6 מ"ג/ק"ג אחת ל-3 שבועות למשך 17 סבבי טיפול, פקליטקסל ניתן IV במינון 80 מ"ג/מ2 יחד עם טרסטוזומאב (4 מ"ג/ק"ג מנת העמסה ולאחר מכן 2 מ"ג/ק"ג) אחת לשבוע למשך 12 שבועות. לאחר מכן המשיכו בטרסטוזומאב אחת ל-3 שבועות (6 מ"ג לק"ג) למשך 39 שבועות.
המטרות העיקריות של המחקר היו השוואה של היארעות רעילויות רלוונטיות קלינית (Clinically Relevant Toxicities - CRTs) בין שני סוגי הטיפול וכן הערכה של iDFS במטופלות שמקבלות טיפול עם T-DM1.
אוכלוסיית המחקר כללה את 497 מטופלות שהחלו את הטיפול לפי המשטר שצוין (383 עם T-DM1 ו-114 עם TH). אירועי CRT דווחו בקרב 46% מהמטופלות שקיבלו טיפול עם T-DM1 ובקרב 47% מהמטופלות שקיבלו טיפול עם פקליטקסל וטרסטוזומאב (p=0.83). iDFS ל-3 שנים עבור אלו שטופלו עם T-DM1 היה 97.8% (רווח בר-סמך של 95%, 96.3-99.3), ממצא אשר דחה את השערת האפס (p<0.0001). דיווחים סדרתיים שנאספו מהמטופלות הדגימו כי טיפול עם T-DM1 הביא לפחות אירועים של נוירופתיה והתקרחות ויעילות רבה יותר בתפקוד בעבודה ביחס למטופלות מקבוצת הטיפול עם פקליטקסל וטרסטוזומאב.
מסקנת החוקרים הייתה כי עבור מטופלות עם סרטן שד מסוג HER2+ בשלב I, טיפול משלים בנוגדן המצומד T-DM1 למשך שנה, נמצא קשור לשיעורי iDFS גבוהים, אך לא לפחות אירועים של CRT, ביחס לקבוצת מקרי הביקורת של טיפול בפקליטקסל וטרסטוזומאב.
מקור:
תגובות אחרונות