טיפול באמצעות גירוי מוחי עמוק (deep brain stimulation) מאפשר התערבות טיפולית לאזורים במוח שהגישה אליהם בשיטות אחרות מוגבלת ומאפשר באותו זמן הזדמנות ייחודית לתעד את המתרחש באזורים הללו אצל מטופלים ערים.
אזור התלמוס הוונטרולטרלי האחורי הפך להיות מטרה של גירוי מוחי עמוק עבור מטופלים הסובלים מרעד ראשוני (essential tremor) עמיד לטיפול. עם זאת, התרומה של התלמוס במקרים של רעד ראשוני ואפילו השאלה האם האזור הוונטרולטרלי האחורי מהווה מטרה טיפולית אופטימלית נותרו נתונות לוויכוח.
קיימות עדויות התומכות ברעיון כי מקבצי פעולות המתבצעות באזור התלמוס הוונטרולטרלי האחורי חשובות להופעת הרעד. החוקרים במחקר הנוכחי ניסו למפות את המאפיינים התפקודיים של המקבצים הללו באמצעות תיעוד בעזרת מיקרו-אלקטרודות בזמן גירוי מוחי עמוק. המידע נאסף מעשרה מטופלים הסובלים מרעד ראשוני חמור (12 המיספרות) שעברו ניתוח גירוי מוחי עמוק.
תוצאות המחקר הראו מקסימום של עוצמה וקוהרנטיות ממוקמים בחלק התחתון של התלמוס הוונטרולטרלי האחורי ובאזור הוונטרלי הצמוד אליו. בנוסף, החוקרים הצליחו לזהות מקבצים שונים, אך חופפים, של פעילות היוצאת מהמוח (efferent) ופעילות החוזרת אל המוח (afferent), עם תרומה ניכרת יותר של הפעילות היוצאת, באופן התואם לתפקיד ביצירת הפלט של הרעד.
החוקרים הצליחו להדגים שפעילות בתלמוס במבנה של 'ספייקים' קשורה לפעילות רקע וכי עוצמת הרעד עשויה להיות תלויה במערכת יחסים המורכבת משלבים שונים בין הפלט לקלט באזור התלמוס הוונטרולטרלי האחורי.
המסקנות העולות מן המחקר מספקות עדות חשובה לתפקיד של התלמוס הוונטרולטרלי האחורי התחתון ולאזור הגובל עמו בפתופיזיולוגיה של רעד ראשוני. תוצאות המחקר מקדמות את ההבנה בנוגע למנגנונים ואת היכולת לפתח טיפולים חדשים כמו שימוש בגירוי מוחי עמוק ברזולוציה גבוהה.
מקור:
Pedrosa, D.J. et al. (2018) Brain 141,9.